What else can be said about ‘Romeo and Juliet’? It is defiantly one of the well-known and un-forgettable love stories of all times. But is it a love story? Reading the play carefully, one may find in it numerous hidden strata of topics and discussions: the human craving for violence and revenge, the temporariness of young passion and the power of friendship. Rubinstein, the play director, did a magnificent job showing all of these aspects; for example, the hatred between the Montague and the Capulet families is realistic, as are the passion between the two lovers and Mercutio’s friendship with Romeo. Rubinstein created an original, impressive adaptation of the timeless play. On the other hand, the length of a few scenes may be excessive, and the entire opening, as well as several artistic additions which, while creative, were somewhat unclear.
The beginning of the play was problematic. There is darkness on stage, with a few flash-lights representing a motorcycle. This scene of riding, while being quite long, was also confusing; its role in development of the act remained unclear throughout, altering through time the watcher’s emotions from curiosity to nervousness. As the scene begins, finally, it turns out to be a gang-fight between the Montagues and the Capulets, altering into truly physical combat. This scene was quite unpleasant, and pretty harsh for the beginning (and I do not mind artistic violence to be shown on stage or in films, but this specific scene was exhausting). The cycles and a few of the fights on stage were quite unnecessary, or maybe just too long.
Shortly after, I realized that this edition of the play was re-written, mostly in a beautiful and aesthetic way. It is not the classic, obsolete translation to Hebrew by Yitzhak Salkinsohn, for example, but a fresh, original edition, combining both a gentle hint of slang and creating a wonderfully rich, archaic feeling. The language is so very accurate, and experiencing it makes it worth attending the play.
Costume design was also dominant in the play. Maor Tzabar made an interesting choice of clothing combining a punky-gothic environment with filthy Dr. Martens styled shoes, unkempt hair, dresses with layers of black fabric or white nylon corsets, spectacles of several kinds in the style of the 1940’s, ripped off jeans and undershirts, and torn and dirty tights. It was an incredible aesthetic experience, and in addition the clothing fit each and every character’s personality: passionate Mercutio had no shirt, Juliet’s heart-breaking mother wore Goth styled clothing, and pure and childish Juliet had white clothes. The most impressive artistic idea was the masked ball, where the two lovers met. The actors wore gas masks that were decorated like different animals, and danced with a beautiful enthusiasm while “playing” with different white fabrics. The fabric motif was shown again a few times, for example, when Romeo evaded his enemies and slipped into Juliet’s window, and when the two of them got married, and touched there bleeding hands with the same fabric with a touching sympathy.
Apart from the the beautiful language and the clothing and fabric motifs, there were a few dramatic elements that deserve some comment. The feminine characters in the original play were quite numb and marginal to the plot, but in Rubinstein’s version, they overtake the male roles. Avigail Harari, as Juliet, was extremely authentic and natural. She is childish, and behaves as if she were fourteen years old in reality; impulsive, lively, adventurous and naive. Her facial expressions depict joy and anger well, and her personality – nearly forgettable in the original Shakespeare play – is enchanting. Furthermore, her mother is a lost alcoholic who embarrasses herself on some occasions and who expresses the deep sadness of a woman trapped in a castle in an empty, loveless marriage. Tom Hagi, who played Mercutio, should also be praised for his excellent acting, although sometimes his monologues were too long and a bit tiring.
The ending of the play was spectacular. Juliet’s scream over her lover’s dead body was powerful and tragic. Although the tragic ending of the play was well known to the audience, the excellent work by the actors, director, and writer managed to create an unforgettable finale to this impressive drama. After the horrifying death of Romeo and his beloved, the two families do not achieve peace by means of talking. Romeo’s father touched Juliet’s mom shoulder in grief, and in that tremulous moment, the play ends.
רומיאו ויוליה
דרמה
תאטרון באר שבע
במאי: ערד רובינשטיין
שחקנים: תום אבני, אביגיל הררי, מיכל ויינברג, תום חגי, רון ביטרמן, מולי שולמן, שרית וינו-אלעד
מבקרת: נועה גורן
‘רומיאו ויוליה’ של ערד רובינשטיין, מצליח לחדש את המחזה העתיק ולהפיג בו רוח רעננה, נכונה ומודרנית. יתר על כן, גרסה זו מעמיקה בנושאים שרק מעריצי המחזה האדוקים הצליחו להעמיק ולזהות בטקסט הפולחני: נטיית האנושות לאלימות, הזמניות של תשוקה צעירה וכן, כוח החברות. חשתי נחת רוח ברואי כי הגרסה החדשנית משמרת את העומק ואת מגוון הרמזים המצויים הטקסט השייקספירי, ואף מוסיפה לדברים ניחוח פמיניסטי (ועל כך ארחיב בהמשך).
תחילת המחזה אינה חוד החנית שלו. סצנת האופנועים הייתה מסורבלת ומשך הסצנה ארוך מדי. חשתי כי הקהל מבולבל, ואף לא נינוח בעת התפתחות הסצנה לכדי תגרה אלימה בין בית מונטגיו לקאפולט. לדידי, ניתן היה לקצר את הסצנה. נוסף על כך, לא ברור מוטיב האופנועים; הוא אמנם משתלב מבחינה אסתטית עם האווירה, אך אינו מקדם דבר.
עיבוד המחזה הלשוני, בידי האמן של אלי ביז’אווי, ראוי לשבח. נדיר לשמוע עיבוד מודרני למחזה ישן, הנכתב בדייקנות ובשנינות שכזו. ביז’אווי משאיר את האווירה הארכאית, הקלאסית, אך מתבל אותה במשלב לשוני נעים ומובן יותר, ואף בקמצוץ סלנג. רק בשם הכתיבה העשירה, הקולחת והמרשימה, שווה ללכת להצגה זו. ההנאה מענגת, עלילת המחזה מובהקת אף לפעוטות הנמנים עם הקהל ובכל זאת, המילים מלכותיות להפליא.
עיצוב התלבושות הנו חלק מהותי במחזה זה, ומוצלח בהחלט. מאור צבר הפליא לבחור בבגדים גותיים, פאנקיסטיים, שכבות של בדים, מחוך, ג’קט ארוך ומוטרף, מכנסי ג’ינס ודגמ”ח קרועים ובלויים, נעלי עבודה וד”ר מרטינס מטונפות, טייצים מחוררים וכד’. הלבוש הותאם לכל דמות לפי אופייה (למשל: יוליה הענוגה והילדותית בשמלת ניילון לבנה בוהקת, ואמה התלותית והאלכוהוליסטית בבגדי שחור עבותים). היצירתיות, הבחירות האומנותיות וקו המחשבה מרשימים ומושכים את המבט לאורך כל הצפייה. נשף המסכות, בו הדמויות לובשות מסכות אב”כ ומרקדות עם בדים ארוכים, ראוי לציון בהיותו משונה ומהפנט.
הדמויות הנשיות בהצגה מועצמות. בעוד שבמקור יוליה היא כמעט נטולת אישיות, בגרסה זו, אביגיל הררי יוצקת לדמות הנערה את הילדותיות, הנאיביות והקופצניות המאפיינים בת ארבע-עשרה. היא חיונית, שלוחת רסן ומשעשעת, ובכך משנה את יוליה הקלאסית והמשמימה. שרית וינו אלעד, המשחקת את העוזרת, מבדרת ונפלאה, דמות קומית מלאת חן ואהודה על הקהל. גם מרקוציו ראוי לציון, במשחק הנפלא והנוגע ללב, על אף שלעיתים הוצמדו לו מונולוגים ארוכים מדי.
סיומת המחזה יוצאת מגדר הרגיל. צווחת הכאב של יוליה קורעת את לב הצופים, סצנת המוות מרגשת ומרעידה, וההשלמה בין המשפחות – הנעשית בשתיקה בגרסה זו, בנגיעת האב השכול של יוליה בכתפה של אם רומיאו העצובה – עוברת נהדר על הבמה. מומלץ מאוד לצפות במחזה זה.