Based on the 1994 cult classic The Adventures of Priscilla, Queen of the Desert, this jukebox musical — packed with beloved pop hits — has become the most internationally recognised stage production to emerge from Australia. Since its Sydney premiere in 2006, it has grown into a global phenomenon. Now, nearly two decades later, Priscilla has finally arrived in Tel Aviv.
Habima Theatre has mounted a lavish, multi-million-shekel production that has been warmly welcomed by critics and audiences alike. At a time when Israeli society is deeply divided, with anti-LGBTQ+ sentiment fuelled by fundamentalist elements within government, staging Priscilla was a bold gamble — and it is paying off.
Moshe Kepten’s staging is fluid and inventive. Eran Atzmon’s constantly shifting sets keep the action dynamic, while Orna Smorgonsky’s cheeky, colourful costumes — some inspired by the film, others wholly original — add to the show’s playful spirit. I had wondered how a road movie could be translated for the stage, but the visual solutions are impressively clever, particularly the projected desert landscapes that conjure the illusion of a moving bus.
As in the film, the story follows three drag queens travelling across the Australian outback in a bus, heading to a casino in a remote desert town. Tick’s secret wish to meet his young son sparks the journey. Along the way, tensions rise — especially between the refined, ageing transgender woman Bernadette and the flamboyant Adam. A violent encounter with homophobic bullies ultimately strengthens their bond, uniting them in solidarity.
The supporting cast largely mirrors the film, with some additions. Miss Understanding — a commanding drag queen who rules a Sydney nightclub — is a flamboyant new guide into this glittering dream world. On the evening I attended, Moshik Galamin infused the role with charisma and flair (alternating with Tal Kallai). Another addition is the trio of Divas, who descend from above like a Greek chorus in angelic yet seductive white gowns. Adi Cohen, Elay Almani and Moran Aharoni dazzled as this trio, with Cohen’s powerhouse delivery of Gloria Gaynor’s disco anthem I Will Survive proving unforgettable.
Yet the true star of the show is Yehezkel Lazarov as Bernadette. A seasoned, multi-talented performer best known internationally as Tevye in the 2018 North American tour of Fiddler on the Roof, Lazarov rises magnificently to this entirely different challenge. His Bernadette is elegant and coquettish, yet shaded with sadness, introspection and wit. He brings depth, grace and humour to the role, making it the evening’s standout performance.
Michael Ben David delivers high-energy sparkle as Adam. A gifted dancer and strong vocalist, he has undeniable presence, though I found myself wishing for a little more charm to balance his boldness — a nuance Guy Pearce gave the role in the film. As Tick, Ido Rosenberg begins slightly tentatively, but as his character grows more confident and self-assured, so too does his performance. The moment he finally meets his son, embracing his true identity, is genuinely moving.
The one weak point is the ensemble. While the singers are strong, Avichai Hacham’s vibrant choreography never fully comes to life. The dancers lacked the energy and precision needed to realise his vision, leaving some numbers visually underpowered.
Even so, this was a thoroughly enjoyable night at the theatre. Habima’s Priscilla offers not only glittering escapism but also a timely, heartfelt reminder of solidarity, humanity and pride.
Habima National Theatre of Israel
Musical
Written by: Stephan Elliott and Allan Scott
Hebrew Version: Eli Bijaoui
Director: Moshe Kepten
Choreography: Avichai Hacham
Musical Direction: Lior Ronen
Performed in Hebrew
Cast includes: Tick: Lee Biran / Ido Rosenberg; Bernadette: Yehezkel Lazarov / Zviki Levin; Adam: Michael Ben David
Divas: Adi Cohen, Elay Almani, Revital Zaltsman/ Moran Aharoni
Miss Understanding: Tal Kallai / Moshik Galamin
Running time: 2 hours and 15 minutes (including one interval)
Photo credit: Ron Granot
ביקורת: יעל שווב
מחזמר הגוקבוקס המבוסס על סרט הפולחן משנת 1994 הרפתקאותיה של
פריסילה, מלכת המדבר הפך להפקה הבימתית המוכרת ביותר שיצאה מאוסטרליה.
מאז הבכורה בסידני ב־2006, המחזמר גדוש להיטי הפופ צמח לתופעה עולמית.
כעת, כמעט שני עשורים אחרי, פריסילה סוף סוף מגיעה לתל אביב.
התיאטרון הלאומי הבימה העלה הפקה ראוותנית ועתירת תקציב, שהתקבלה
בהתלהבות על ידי המבקרים והקהל כאחד. בתקופה שבה החברה הישראלית
שסועה, ותחושות אנטי־להטב קיות מלובות בידי גורמים פונדמנטליסטיים בממשלה,
מדובר בהימור אמיץ — שהוכיח את עצמו.
לא ראיתי את ההפקה בווסט אנד, ולכן איני יכולה להשוות, אך הבימוי של משה קפטן
הוא שוטף וגדוש המצאות. התפאורות המשתנות תדיר של ערן עצמון שומרות על
קצביות, ואילו התלבושות השובבות והצבעוניות של אורנה סמורגונסקי — חלקן
בהשראת הסרט וחלקן מקוריות — מוסיפות לרוח המשועשעת של ההפקה. תהיתי
כיצד אפשר לעבד סרט מסע לבמה, והפתרונות הוויזואליים הרשימו אותי, במיוחד נופי
המדבר המוקרנים מאחור, שיוצרים אשליה משכנעת של אוטובוס נוסע.
כמו בסרט, המחזמר עוקב אחר שלוש מלכות דראג היוצאות באוטובוס למדבר
האוסטרלי, בדרכן להופעה בקזינו שבעיירה נידחת. המניע למסע הוא רצונו של טיק
לפגוש את בנו הצעיר, המתגורר שם עם אמו. בדרך מתפתחים מתחים, במיוחד בין
ברנדט, טרנסג;נדרית מתוחכמת ובוגרת, לבין אדם הצעיר והפרובוקטיבי. אך כאשר
השלושה נתקלים באלימות הומופובית, הם מתלכדים ומציעים תמיכה זה לזה.
דמויות המשנה משקפות ברובן את אלו שבסרט, עם תוספת בולטת: מיס
אנדרסטנדינג, דראג קווין השולטת במועדון בסידני ומשמשת עבורנו כמדריכה לעולם
החלומי והנוצץ הזה. בערב שבו נכחתי מושיק גלמין הביא כריזמה ופלפל לדמות,
שבערבים אחרים מגולמת על ידי טל קלאי.
תוספת נוספת הן שלוש דיוות היורדות מהשמיים ומשמשות מעין מקהלה יוונית.
עדי כהן, אילי עלמני ומורן אהרוני הותירו רושם עז בשמלות לבנות, מלאכיות אך
מפתות. זכור במיוחד הביצוע העוצמתי של כהן להמנון הדיסקו של גלוריה גיינור I Will
Survive.
אך הכוכב האמיתי של ההפקה הוא יחזקאל לזרוב בתפקיד ברנדט. לזרוב הוא שחקן
ורסטילי ורב כישרונות, שזכה לשבחים על הופעתו כטוביה החולב בסיבוב
הצפון־אמריקאי של כנר על הגג ב־2018. ברנדט היא אתגר שונה לחלוטין, ולזרוב
מתמודד איתו בהצלחה גדולה. ברנדט שלו אלגנטית וקוקטית, אך גם עצובה,
מהורהרת ושנונה. הוא מביא לדמות עומק, חן והומור.
מיכאל בן דוד מגיש הופעה אנרגטית כאדם. רקדן מוכשר וזמר עוצמתי, הנוכחות
הבימתית שלו מרשימה. ובכל זאת, זכרו של גאי פירס בסרט הותיר אותי עם משאלה
שהחוצפה תלווה במעט יותר חן.
בתפקיד המרכזי של טיק, עידו רוזנברג נראה תחילה מעט מהוסס. אך ככל שהדמות
צוברת ביטחון ומוצאת את מקומה, כך מתגבשת גם הופעתו. זהו תהליך עדין ומדויק,
המשקף את מסעו הפנימי של טיק. הרגע שבו הוא סוף סוף פוגש את בנו — ומבין
שאין צורך עוד להסתיר את זהותו — מרגש באמת.
החולשה הבולטת היחידה הייתה האנסמבל. אף ששרו היטב, הכוריאוגרפיה התוססת
של אביחי חכם לא מומשה במלואה — הרקדנים חסרו את האנרגיה והדיוק הנדרשים,
וכתוצאה מכך חלק מהקטעים המוזיקליים נראו מעט חיוורים מבחינה ויזואלית.
בסך הכול, זו הייתה חוויה תיאטרלית מהנה מאוד, וזה לא מזיק שהאסקפיזם נעטף
במסר אנושי וחומל.