Ye’ela Avital is a soprano singer, a mother of three young children and a woman determined to share her passion for music. She came from what seems the most unlikely background to Baroque music. I took the liberty to explore something of her extraordinary background – her maternal grandparents’ journey, that highlights a leap in fortunes.

Avital was born in Jerusalem in 1978. She is the youngest of seven children. Her late father, Edmond Abutbul (changed to Avital), was born in Morocco to middle-class, educated parents. Her mother, Tzvia, on the other hand, was born into dire poverty, in Jerusalem, to a father who was then a 68-year-old Jew from Yemen and a 35-year-old Lulu, from Egypt. Tzvia Avital has captured something of that union in her autobiographical novel ‘The Ghosts of Sheikh Jarrah’.

Avital began her musical career thanks to a neighbour that heard the very young Ye’ela’s singing. She was admitted to the Anchor Choir for children at the Jerusalem Academy of Music and Dance. She was eight at the time. Ye‘ela did not mind the gruelling training of three-hour daily rehearsal and an annual fortnight tour abroad with the choir, where she also had to perform as a soloist. She accomplished all that without any parental company. These tours continued for seven years until she reached the age of 15 and her much-loved father suddenly died. Her future then seemed hazy and only after an uneventful service in the IDF, she applied to the Jerusalem Academy of Music. She was accepted. That place turned to be her “second home”. She met musicians that enriched her life and fell in love with great Baroque composers –Claudio Monteverdi, Henry Purcell, and John Dowland, among others. She admired Nancy Argenta, one of the leading Handel sopranos of her time, and the British Soprano Emma Kirkby.

Later, scholarships secured her studies at the elite Mainz School of Music (Hochschule für Musik Mainz, HfMM) in Germany. She went on to win a series of prizes, from the first prize in a baroque competition at the Jerusalem Academy of Music to one in an international baroque competition in Belgium. She took part in the Varaždin Baroque Evenings, an annual classical music festival in Croatia and performed as a soloist at the Wigmore Hall in London. Her classical repertoire includes Bach’s Mathew Passion and Christmas Mass and Handel’s oratorios and of course, Mozart.

Fiori Musicali: Songs and Dances of the 16th and 17th centuries Ye'ela Avital (soprano) (Release recording: 13th Aug 2021

Fiori Musicali: Songs and Dances of the 16th and 17th centuries Ye’ela Avital (soprano)

Barrocade Israeli Baroque Ensemble 

Those outside Israel may not be familiar with Barrocade, so I asked Avital to explain her connection to this ensemble.

“Well”, Avital explains, “the ensemble was set up in 2007 by the viola da gamba player Amit Tiefenbrunn. It was merely an instrumental ensemble. All its members graduated from leading European academies, specialise in early music, and play period instruments”. As far as her participation is concerned, she smiled and explained: “It was in 2011 that I and Yizhar Karshon set up the Barrocade Vocal group of 5-8 singers.  We take part in various Barrocade projects, from Monteverdi madrigals to Bach cantatas and Handel operas”.

The biannually Vocal Music Festival in Abu Ghosh.

Avital is very proud of her involvement and contribution to the biannual Vocal Music Festival in Abu Ghosh.

“This is one of the most enjoyable projects I have ever undertaken”, Avital confesses. “We are all driven by our passion for music and desire to attract a wider audience. The programme is exciting and varied. There is something for everyone – from the soloists of the Barrocade ensemble with me as the Soprano vocalist offering Baroque classical music, to Afro-Brazilian music, conjuring Rio de Janeiro’s carnival’.

The Abu Ghosh Festival was inaugurated in 1957.  It is hosted, free of charge, by the church Our Lady of the Ark of the Covenant Church (also known as the Kiryat Ye‘arim Church).  The church, renowned for its excellent acoustics, is situated at the hilltop in Abu Ghosh. For the last 28 years, a three day biannually Vocal Music Festival has been held there. This year, due to a leaking roof and the need for extensive renovations of this building, the festival will be held at the Rabin Centre in Tel Aviv.  Musicians and choir singers come from all over Israel and foreign countries will be attending this year’s Sukkot (Tabernacles) festival on 22-26 September 2021.  This programme combines European classical music, Baroque in particular, with classical Arabic Music and a touch of Latin American music.

A glimpse into an extraordinary past

No one is certain when Avital’s grandfather, Salem Shalom Gehe was born. It is very likely to be around 1867. He was born in Yemen and died in Jerusalem at the ripe age of 111 (in 1978).

Ye’ela’s maternal grandfather Salem Shalom Gehe (1867-1978)

Ye’ela’s maternal grandfather Salem Shalom Gehe (1867-1978)

At the age of three or four, Salem would have been taught to read the Torah (the Old Testament by a ‘Mori’ (a teacher) who was versed in Yemenite liturgical melodies. A Journey every Jewish boy takes leading to his Bar Mitzvah at the age of 13.

In 1882, aged 15, he joined the first modern mass emigration of Jews from Sana‘a, Yemen to the Holy Land. These immigrants believed that the time of redemption was at hand and by settling in Jerusalem, they could help precipitate the anticipated messianic era.

They sailed up the Red Sea, crossed Egypt through the newly opened Suez Canal and sailed along the coast of the Mediterranean to the port of Jaffa, and then went on foot to Jerusalem. In Jerusalem, with no money or family, he found refuge like many Yemenites Jews, in the caves of Silwan, a hillside, situated across the Kidron Valley from the ‘City of David’ in Jerusalem.

“We know little about my grandfather’s life in Yemen,” says Ye‘ela in her soft voice.  “My grandfather knew the secrets of what is called today ‘herbal remedies’, he would treat every ailment with herbs he’ll concoct. Amazingly, it always worked. Those potions did not save his first wife who died in childbirth. At the age of 57, he was offered Margalit, known as Lulu, an orphan, in marriage. Salem, a street sweeper, was delighted to have that petite young woman to be his wife, although they had absolutely nothing in common, not even a language.

Lulu was born in Alexandria, Egypt to a reasonably comfortable and educated Jewish family. Unfortunately for Lulu, her parents died before she completed her education at the École des Filles of the Alliance Israélite Universelle. 

Alexandria was at that time one of the most vibrant cities in the Mediterranean, with a cosmopolitan population. Alexandria was undergoing dramatic changes at the fin-de-siècle. Lulu was born into the 20th century when schools for girls were part of the socio-economic modernising process that affected all walks of life.  She knew that the key to a better future was education, and that was the motivation that kept her going throughout her loveless and poverty-stricken marriage.

Avital confesses that a great deal of mystery surrounds her grandmother’s life in Alexandria. It was never clear why her aunt and uncle imposed that marriage on the young Lulu. One can only postulate (as rumour has it) she had a Coptic Egyptian lover and may have got pregnant. Her ‘respected’ family did not know how to digest the ‘shame’, so they insisted on a trip to Palestine, where no one knew her and secured a Jewish marriage.

Tzwiya, Ye’ela’s mother was born in 1935. She accompanied her mother to the streets of Jerusalem of the late 1930s and early 1940s when she sat in the street and begged. Yes, the father swept the streets and the mother begged in the streets. That was the socio-economic cradle in which Ye’ela’s mother grew up. With an iron determination that her children could better themselves, Lulu searched for educational institutions that would receive them. Tzwiya found her niche and went on to complete an MA at the Hebrew University and brought up seven children, all university graduates, some with PhDs.

Ye‘ela recalls her mother singing poems to her from a very young age. Music was very much part of her early childhood. Grandma Lulu pushed Tzwiya to study. She did not hesitate to knock on the doors of a local Monastery to see if it could offer her daughter a better chance in life. It may be the seeds of those early strivings that opened Ye‘ela’s window to Bach and Monteverdi. After all, that music started in a church.

My thanks to Josef Jan for his help find some of the information



תרגום חופשי ומקוצר של הראיון לעייל –  יעלה אביטל בשיחה עם רבקה יעקובסון

  אני מראש מתנצלת על חוסר נקודה בסוף משפט. עדיין לא הצלחתי למצוא דרך לעשות זאת כאן, בלי שהנקודה תקפוץ לראש המשפט. 

את אביטל פגשתי אחרי שידידי, גד להמן, שלח לי בוואטאפ, קטע קצר שהקליד מהופעה חייה, בה יעלה אביטל ומאיה עמיר הופיעו. היה זה מופע של שתי נשים מאוד מוכשרות להורים יוצאי המזרח. שתי נשים, שבין היתר, מסמלות, את הפוטינצייל הטמון בכל ילד, ללא קשר של מוצא. הנה סיפור המוכיח שאפליה על רקע של ארץ מוצא, מצביע על מוגבלות אינטלקטואלית של המפלה.  הרחבתי בדבריי על הסבא וסבתא של יעלה ממקום של הערצה להשגי הוריה וקפיצת הדרך שנעשתה מאז עלייתו של הסבא ומסעה של סבתא לולו

יעלה אביטל, ילידת ירושלים, זמרת סופרן המוצאת שפע של הנאה בשירה במלוא מובן המילה

 אם לשלושה ילדים טרום בת/בר מצווה ובעל מפרגן ותומך, יעלה מצליחה לנווט את זמנה בין הופעות שונות ובין מסירות למשפחה הצעיר

 היא מככבת במסגרת הקולקטיב למוזיקת בארוק ‘בארקודה‘ . מלבד מוזיקת רנסנס ובארוק, הקבוצה מגוונת ומשדכת בין תרבויות וסגנונות מוזיקה שונים

בימים אלה, יעלה היא גם מבין מארגני פסטיבל אבו גוש. היא גאה בתרומתה לפסטיבל. השנה הפסטיבל עשיר בתוכנית מגוונת יתקיים בתל אביב משום עבודות שיפוץ לכנסיה בה נערך הפסטיבל מאז 1957

אביטל נולדה בירושלים בשנת 1978. היא הצעירה במשפחה בת שבעה ילדים. אביה המנוח, אדמונד אבוטבול (שונה לאביטל), נולד במרוקו להורים משכילים מהמעמד הבינוני. אמה, צביה, לעומתן, נולדה בעוני בל יתואר, בירושלים לאב שהיה אז יהודי בן 68 מתימן ולולו בת 35 ממצרים. האם, צביה  אביטל, אישה מוכשרת במיוחד, מוכשרת במיוחד, לא רק שדאגה שכל ילדיה ילמדו אלא שכולם בוגרי חינוך גבוה. ‘אחיי ואחיותיי כולם, אפשר לומר, עוסקים באומנות או מקצועות ״רוחניים״ שני דוקטורים לפילוסופיה אחד גם היה חבר כנסת , אח אחד רופא, ראש מחלקה במאיר, שתי אמניות , ואשת ספרות שגם כותבת מוסיקה.  גדלנו בלי הרבה מרווח כלכלי אבל עם הרבה רוח. אימא מאוד רצתה להעניק לנו עניין ואושר אמנותי בחיים ומאוד השקיעה בזה למרות שכלכלית זה לא היה פשוט

הגרעין ממנו צמחה הצלחה מרשימה זו, החל לנבוט באדמת טרשים אותה צביה אביטל מתארת ברומן האוטוביוגרפיה  הרוחות של שייח ג’ראח

את ראשית דרכה כזמרת החלה יעלה בגיל שמונה  ‘התחלתי את דרכי במקהלה רצינית מקהלת הילדים אנקור של האקדמיה בירושלים. הייתה שם משמעת מאוד רצינית חזרות כמעט כל יום שלוש שעות, נסיעות לחו’ל כבר כשהייתי בת שמונה לשבועיים בכל שנה, כמובן בלי ההורים. הופעתי יחד עם המקהלה וגם כסולנית המקהלה בארצות רבות, אבל בגיל חמש עשרה אבי נפטר ורציתי להפסיק עם המקהלה. מאוחר יותר גם רציתי לשרת צבא ״רגיל״ בלי להתעסק במוסיקה

לאחר שירות בצה”ל, היא התקבלה לאקדמיה למוסיקה בירושלים. המקום הזה הפך להיות “הבית השני” שלה. היא פגשה מוזיקאים שהעשירו את חייה. היא התאהבה  במוזיקת הרנסנס המאוחר ומוסיקת הבארוק. לא מכבר חברת סטרדיווריוס האטלקית חתמה עם יעלה חוזה על דיסק בו יא שרה כסופרנו בליווי האנסמבל מצו

כשהקשבתי לשירתה התלהבתי לא רק מהביצוע והקול אלא מכל ההופעה. לשאלתי אם הייתה מוזיקה קלסית בבית, נדהמתי לשמוע משהו על הרקע ממנו צמחה זמרת סופרן מרשימה זו והנה לכם תמצית מהרקע של חיי הסבא והסבתא  מצד האם צביה

 מפגש בירושלים – עולמות מתנגשים נפגשים   

סבא, נולד ב 1867, על פי המשוער. לא היו תעודות לידה. הוא עלה לירושלים בדרך לא דרך בהיותו נער בן -15′  השנה 1882. בשנה זו החלה העלייה הראשונה  הגדולה מתימן. סלים הנער שראה פרעות והאמין, כמו כל העולים בעליה זו מצנעא, כי זמן הגאולה בפתח ועל ידי התיישבות בירושלים, הם יכולים להאיץ את ביאת המשיח. הם הפליגו במעלה ים סוף, חצו את מצרים דרך תעלת סואץ שנפתחה 12 שנים קודם, ובכך קיצרה את המסע לארץ הקודש.  הם הפליגו לאורך חוף הים התיכון לנמל יפו, ואז הלכו ברגל לירושלים. בירושלים, בלי כסף או משפחה, סאלם הצעיר, מצא מקלט כמו יהודים תימנים רבים, במערות סילוואן המשקיפים על עיר דויד. הקהילה היהודית שחייה בירושלים לא ראתה בעולי תימן ‘יהודים’ ולפיכך לא עודדה את התנחלותם בקירבה. ורק בעזרת אנשים כמו פרומקין ואירגונים כמו עזרת נדחים שחלק מ- 400 יוצאי תימן, מצאו פת לאכול ומשהו המייצג קורת גג

ארכיאולוגים והיסטוריונים מתארים את העוני שכמעט חנק רבים מהמתנחלים בארץ ועולי תימן במיוחד. המציאות הירושלמית שכה פגשו הייתה קשה ואכזרית. הוא הרוויח את לחמו באיסוף אשפה. הוא ידע לקרוא כתב רש”י, אך מעולם לא למד לכתוב. הוא גם התמצא בטיפול ‘רפואי’ שרקח מצמחים ועשבים. מנישואיו הראשונים לאישה בת עדתו, נותרה בתו רחל, שלא זכתה להכיר את אמה. אשתו מתה בעת לידה. את הבת מסר לבית יתומים. את אשתו השנייה, לולו. היא סבתה של יעלה, אמא של אמא, שידכו לו. היא הגיעה מאלכסנדריה שבמצרים. אישה צנומה וקטנה ולא יפת מראה. היא ידעה קרוא וכתוב וכל משאלתה הייתה להיטיב את גורלה. עברה עוטה במסתורין. הוריה נפטרו כשהיתה מאוד צעירה. היא הובאה על ידי דוד ודודה לפלשתינה נגד רצונה. בני המשפחה רצו להבטיח זיווג בכל מחיר, מסיבות לא ברורות שאפשר רק לנחשן. ‘אפשר שאיבדה את בתוליה או שמא התאהבה בגבר לא מקובל על המשפחה ועמו קיימה קשר רומנטי ונכנסה להריון או מסיבות שנקברו יחד איתה.‘ אומרת יעלה.  מכל מקום, היא מצאה את עצמה במצב בו לא הייתה לה ברירה אלא להישמע להוראות בני משפחתה ולהינשא לגבר המבוגר ממנה ביותר משלושים שנה, עני מרוד וחסר השכלה פורמלית. היה זה סאלם שלום אלגהא, שזכה לחיות עד גיל  מאה ואחד עשרה שנים. הוא היה מרוצה, והיא למדה להתמודד עם הקיים

הם חיו חיי עוני ודוחק. ביום, הוא ניקה את רחובות העיר ואסף את הפסולת, והיא ישבה בחוצות העיר וקיבצה נדבות. כמו רבים מיהודי ירושלים שסבלו ממצוקה כלכלית, הם נאלצו לגור במערות ובכוכים מחוץ לעיר. סבא וסבתא היו עניים מרודים, הם חיו במערה בג’ארח.  עוני ודוחק מילאו את טחב חייהם המתסכלים. סבתא חלמה להוציא , את ילדיה ממלכות העוני ולחמה שילדיה יקבלו חינוך. ב 1935 נולדה צביה בת זקוניה אותה אהבה מכל. עוד בינקותה הבינה הסבתא שבת זו נועדה לחיים טובים יותר, מוסיפה יעלה    

אימא גדלה בשייח ג’ראח, הייתה הולכת עם אימה לקבץ נדבות. לאימא היו דלקות עיניים וזה היה טוב לקבל כספים.‘ מספרת יעלה. סבתא לולו חיפשה דרכים להבטיח את חינוכה  של הבת. צבייה. וכשזו הייתה בגיל שש, לולו ביקשה מהרבי ללמדה את הבת והבטיחה לנקות את ביתו תמורת השיעורים שנתן לבתה. לאחר משפר שנים, אך בעוד צביה רכה בשנים, לולו מסרה את בתה למשפחה אומנת  בתקווה שתמורת עזרה קלה בבית המשפחה האומנת הבת תזכה לתנאים טובים יותר ותלמד. אלא שהמשפחה ה’האומנת’ מצאה לנכון לנצל את הנערה הניצול וההתעללות גרמו נתנו לצביה את הכוח להימלט ולשוב הביתה. ‘רק כשהגיעה לפנימית ‘הדסים’ היא באמת למדה הרבה. לימים צבייה סיימה תואר שני באוניברסיטה העברית, לימדה ספרות, היסטוריה ותנ”ך. היא אף ניהלה בית ספר יסודי בחצור הגלילית וכפי שציינתי חשפה משהו  מעברה בספר הרוחות של שייח ג’ראח

 תודה לידידי יוסף ג’אן שטרח בלי תלונה או בקשה לתמורה לעזור לי בחיפוש חומר על סבא סאלם. יישר כוחך

About The Author

Executive Director

Rivka Jacobson, founder of Passion for theatre and years spent defending immigrants and asylum seekers in UK courts fuelled her determination to establish a platform for international theatre reviews. Rivka’s aim is to provide people of all ages, from all backgrounds, and indeed all countries with opportunities to see and review a diverse range of shows and productions. She is particularly keen to encourage young critics to engage with all aspects of theatre. She hopes to nurture understanding and tolerance across different cultures through the performing arts.

Related Posts

Continue the Discussion...